בילדותנו, בבית הילדים בקבוצת אלומות, נהגו לאמר לנו, משסירבנו לאכול את 'הקשה' של הלחם, 'איך אפשר לזרוק לחם, אתם יודעים כי בהודו אנשים מתים ברעב'. מאז הצטיירה הודו כמחוז אנושי קשה.
משבגרנו מעט הפך סיפרו הנפלא של עזריאל קרליבך, עורך מעריב באותה התקופה, למקור בלתי נדלה לעלילותיה של הודו. זכור לי הסיפור שסיפר על שכנו לקרון שתאר כך את נישואיו: 'אני נשוי בנישואי שידוך, לעולם לא אדע אם אשתי באמת אוהבת אותי, על כן עלי להוסיף ולחזר אחריה, לעטפה באהבה, לקנות לה מתנות ופרחים כל ימי חיינו'.
עברו שנים. כל אחת מאיתנו בזמנה ונסיבות חייה מצאה עצמה בהודו. ההפתעה, ואולי לא, היא כי שתינו, האחיות לבית צורף, מצאנו עניין רב בחיי היום יום של הודו. מוזיאון זה מביא לידי ביטוי מעט מחוויית הודו שלנו. אהבנו את הודו, את תרבותה, יצירתה, משונותה אך מעל הכל אהבנו את אנשיה.
מבנה המוזיאון
במוזיאון נכללות ארבע תערוכות. תערוכה ראשונה עוסקת בהודו בתנועה מתמדת – הם הולכים, הם רוכבים, הם מדוושים, הם נוסעים. דומה כי אין רגע דל, כולם נמצאים בתנועה מתמדת. התערוכה השנייה תתמקד בדמויות נשים וגברים ילדים וזקנים אותם פגשנו בערי הודו וכפריה. הלבוש, המנהגים, מבע העיניים- העצב והכאב בצד השמחה והבטחון. בתערוכה השלישית נשאל בעקבות משוררנו הלאומי "מי יצילנו מרעב?" ובה אנשי הודו בעבודה. הסנדלר, והכובסת, הספר ומוכר הפרחים. על עץ הקוקוס ומקומו בתרבות ההודית נספר בתערוכה הרביעית.
מבנה התערוכה
כל תערוכה מורכבת מפרוגרמה ייחודית, (מופיעה בחלקה התחתון של התצוגה) ומאוסף פריטים ממוסגרים.
בעזרת החיצים הצמודים למסגרת ניתן לנוע בין הפריטים של אותה תערוכה. לכל פריט יש כיתובית ובה שם הפריט, תאריך יצירתו, ובעליו. החיצים הכתומים בצד התצוגה מובילים מתערוכה לתערוכה בתוך המוזיאון India.
אמצעי התצוגה במוזיאון
כל אחת מן התערוכות מורכבת ממגוון אמצעי תצוגה. מרביתם תמונות שצולמו על-ידי ברכה סוארי ואחותה עפרה קינן. התמונות צולמו במספר טיולים בהודו, שערכה כל אחת מהאחיות. התמונות כולן מתמקדות בחיי היום יום של אנשי הודו וילדיה.
קריאה לגולשים
רוצה להוסיף מידע? תמונות, רעיונות, אתה מוזמן לחזור אלינו בקישור להלן צור קשר
.jpg?id=9549995){kind=logo}
